ההשפעה של פעילותו של שרנסקי למען זכויות אדם הרחיקה לכת הרבה מעבר לעולם היהודי. כחבר בקבוצת הלסינקי, הוא דיבר בשמן של כל הקבוצות המדוכאות, בין אם בגלל דת או מוצא. בתגובה למתקפות מצד פעילים יהודים שטענו שמאבקו למען עלייה מבריה"מ לישראל יהיה יותר אפקטיבי אם יפסיק את עבודתו הפוליטית "הלא יהודית", אמר שרנסקי שהוא אינו רואה כל הבדל בין המטרות. שרנסקי גם לא האמין שחירות ליהודי בריה"מ אפשרית ללא חופש פוליטי כללי.

חוסן אמונתו של שרנסקי וסירובו לחשוב כפי שהצטווה הביאו עליו את זעם המשטר: גם בכלא שמר על חירות המחשבה ולפיכך הוגדר כמסוכן.

שחרורו של שרנסקי ב-1986 היה הסדק הראשון במה שנדמה היה כאטימות סובייטית בלתי חדירה. זמן לא רב לאחר מכן הסתיימה לפיתת הקומוניסטים במרכזי הכוח והענק הסובייטי קרס ברעש כאוטי. שרנסקי ומתנגדי משטר אחרים מילאו תפקיד חשוב בזירוז הקריסה הזאת בכך שערערו על סמכותה המוסרית של המערכת הסובייטית, התמקדו במאבק נגד משטרת המחשבות שלה וגייסו לחץ בינלאומי על בריה"מ.

שרנסקי פרסם שלושה ספרים הפורשים את משנתו הפוליטית, שחושלה בשנות פעילותו כפעיל זכויות אדם ועמדה למבחן בשנות מאסר רבות.

שרנסקי הוא תומך נלהב בחופש פוליטי ומי שהגה את "מבחן ככר העיר של שרנסקי": "כאשר אדם אינו יכול לעמוד בכיכר העיר ולהביע את דעותיו ללא חשש ממעצר, כליאה או נזק גופני, הרי שהוא או היא חיים בחברה המושתתת על פחד, לא בחברה חופשית. לא ננוח עד שכל אדם החי ב'חברת פחד' יזכה בחירותו..."

שרנסקי הדגיש גם את החשיבות של זהות אישית איתנה. תחושת ההשתייכות לעם היהודי והקשר לשורשיו היהודיים הם שהעניקו לו כוח להתגבר על דיכוי ולשמור על חירותו הפנימית גם בכלא הסובייטי. שרנסקי סבר כי תחושת זהות כזו, המשתייכת לדבר מה שהוא גדול מהאני, נחוצה גם לאנשים החיים במערכת פוליטית חופשית: להשתייך משמעו להרגיש משמעות.

"זהות ללא דמוקרטיה היא טוטליטריות; דמוקרטיה ללא זהות היא חלשה ומכשילה את עצמה. זהות ודמוקרטיה זקוקות זו לזו, לא להתנגד זו לזו  עד חורמה."

כמו דויד שקם מול גוליית, שרנסקי ממשיך להוות מקור כוח לכל מי שמבקש חופש מחשבה, דיבור ומצפון. הוא דוגמה חיה לאופן שבו החופש וחוסן האמונה הפנימיים גוברים בספו של דבר על כל מערכת מדכאת.